<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער ששי</h1>
<h2>דף כט:</h2>
המוריס של גוים אסור. כיצד, שנינו בפרק אין מעמידין המוריס וגבינות בית אוניקי אסורין ואיסורן איסור הנאה, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה. ואסורו של מוריס מפני שנותנין בו יין. (שם ל"ד, ב') ותני אבימי בריה דר' אבהו מוריס אומן מותר. הוא תני לה והוא אמר לה פעם ראשון ושני מותר ושלישי אסור, מאי טעמא פעם ראשון ושני כיון דשמינה לא צריך למירמא ביה חמרא, שלישי אסור כיון דחליש ליה צריך למירמא ביה חמרא. אע"פ שהמוריס נאסר במניין כמו הגבינה וכאותם השנויין במשנתינו, מכל מקום לא אסרו לחלוטין כל מוריס, ולא בכל מקום ובכל זמן כיין וגבינה ושאר האיסורין, שלא אסרו אלא המוריס שדרכן לתת לתוכו יין, כדאמרן פעם ראשון ושני מותר ושלישי אסור, ואף השלישי לא אסרו אלא במקום שהיין מצוי ודמיו קלין כדמי המוריס, כדאמרינן בגמ' ההיא ארבא דמוריסא דאתא לנמילא דעכו, אותיב ר' אבא דמן עכו נטורי בהדה, אמר ליה רבא לר' אבא דמן עכו עד האידנא מאן נטרה, אמר ליה ועד האידנא למאי ניחוש לה, אי משום דמערבי ביה חמרא, קיסתא דמוריסא בלומא, קיסתא דחמרא בארבע לומי. ומיהו אם הביאו גוי אחר שנעשה, למקום שהיין מצוי בזול, אסור משום תערובת, דהא ר' אבא אותיב בהדה נטורי מדאתא לעכו, ועוד דאמר ליה רבא לר' אבא בההוא עובדא דילמא על ידא דצור אתא דשוי חמרא, מכל מקום שמעינן מכל הני דלא אסרוהו לחלוטין אלא דווקא במקום דאיכא חשש תערובת יין. והילכך מסתברא דלא נאסר אלא בזמן שרגילין לתת לתוכו יין, אבל בזמן שאין דרכן לתת לתוכו יין כגון הללו שעושין ומביאין במקומות האלו, מותר בין ראשון ושני ושלישי. וכן נראה מדברי הר"ם במז"ל (פי"ז ממא"ס הכ"ו) שכתב המוריס במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור, ואם היה היין יקר מן המוריס מותר. ע"כ. וכל שכן המוריס שבקיאי האומנין אומרין שהיין פוגמו. ואיפשר שעל זה סמכו בדורות האלו ליקח המוריס בכל מקום מכל אדם, לפי שלא נהגו עכשיו לתת לתוכו יין כלל. וכל שכן דבמקומות האלו שאין דרכן לתת לתוכו יין שמפקידין אותו ביד גוי, דכיון דאין דרכן לתת לתוכו יין למאי ניחוש ליה, אפילו תימא דשקיל גוי ממוריסא ומחלף ליה, אמאי מסיק אדעתיה לחלופי ולמישקל מוריסא ולערב חמרא דלאו אורחיה, אדמחלף ליה בחמרא דאית ליה דמי מחלף ליה במיא דלית ליה דמי.
גבינה של גוים אסורה. כיצד, שנינו במסכת ע"ז בפרק אין מעמידין אמר ר' יהודה שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע כשהיו מהלכין בדרך מפני מה אסרו גבינת הגוים, אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה, אמר לו והלא קיבת העולה חמורה מקיבת נבילה ואמרו כל כהן שדעתו יפה שורפה חיה. אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז, אמר לו אם כן למה לא אסרוה בהנאה. והשיאו לדבר אחר. ופירשו בגמ' (ל"ה, א') לפי שגזרה חדשה היתה. ומאי גזירה, שמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה. והקשה הרב ר' יוסף בן מגש ז"ל מאי שנא נבילה דנקט אפילו עור קיבת שחוטה נמי משום בשר בחלב. ועוד היכי מיתסרא בכל שהו, ליבעי נתינת טעם וכדתנן בחולין (קט"ז, א') המעמיד בעור קיבה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. וניחא ליה דאי משום בשר בחלב לא הוה מיתסרא אלא בנתינת טעם, דכיון דתרווייהו דהיתרא נינהו ואינן נאסרות אלא על ידי תערובתן בעינן נותן טעם, דדרך בישול אסרה תורה, אבל נבילה דאיסורא כיון דאוקומי קא מוקים חשיב ליה כאלו בעיניה ולא בטיל. והרב ר' אברהם אב ב"ד ז"ל תירץ דלבשר וחלב לא חיישינן דאפילו ודאו דרבנן הוא, דצונן בצונן מדאורייתא שרי ורבנן הוא דגזרו, והויא ליה ספיקא דרבנן ולקולא. ודקא קשיא ליה מאי טעמא לא אזלינן ביה בנותן טעם, לא קשיא, דכל דבר של גוים לא הלכו בו חכמים אחר נותן טעם ואין מטעימין אותן לקפילא, אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרין אותן לעולם כדי שלא יפרוצו, שהרי למאן דאמר מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר, אין אנו הולכין בה אחר נותן טעם. וכן בשמן של גוים למאן דאמר (ל"ו, א') משום זליפתן של כלים אסורין. וכן בקורט של חלתית. אלמא כל דבר של גוים לא הלכו בו חכמים אחר נותן טעם. עוד נאמר טעם אחר בגמרא באיסור גבינה משום תערובת חלב טמא, ואע"ג דחלב טמא אינו עומד, איכא דקאי ביני יטפי, פי' בין הנקבים שבתוך הגבינה. ורב מלכיה ואיתימא רב אדא אמר מפני שמחליקין פניו בשומן חזיר.
איסור זה של גבינה, אפילו במקומות שמנהגן שלא להעמיד בעור קיבה, כמקומות האלו שאין מעמידין אלא בפרח ודמיו קלין יותר מדמי עור הקיבה, וכן אין טחין בשומן חזיר, לפי שנהגו בו הם איסור לפי שאוכלין אותן בימים הנאסרין להן בבשר, ומכין ועונשין עליהן, וכן לא נשמע בהן מעולם מי שמערב חלב טמא עם חלב טהור, שמאוס הוא להם, אפילו הכי גבינה שלהן אסורה, דסתמא דמילתא כל דבר שנאסר במשנת אין מעמידין נאסר במניין, וכל שנאסר במניין אפילו בטל הטעם לא בטל דבר. ואע"פ שהמוריס שנוי במשנתנו דנאסר משום תערובת יין, ואפילו הכי כל מקום שהיין דמיו יקרין מן המוריס מותר, כדאמרינן (ל"ד, ב') בארבא דמוריסא דאתא לנמילה דעכו, אפילו הכי היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר, דדילמא כך נאמרה הלכה מוריס במקום שהיין מצוי אסור במקום שאין היין מצוי ואין לחוש לתערובתו מותר, אבל בשאר הדברים שלא שמענו לעולם אסורין, דאע"פ שבטל הטעם האיסור במקומו עומד.
<h2>דף לה:</h2>
וחלב הנמצא ביד גוי אסור. דתנן בפרק אין מעמידין אלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו. ואע"ג דחלב טהור חיור וחלב טמא ירוק חיישינן לתערובת, דאמרינן התם חלב למאי ניחוש ליה, אי משום חלופי, טהור חיור טמא ירוק, אי משום איערובי, טהור קאים טמא לא קאים, דתנן חלב טהור עומד טמא אינו עומד. ופריק אי דקא בעי ליה לגבינה הכי נמי, אלא הכא במאי עסיקינן דבעי ליה לכמכא. ואקשינן ולישקול מיניה קלי וניבדוק ונוקים, כלומר אם עומד בידוע שאין שם חלב טמא ואם לאו בידוע שיש שם חלב טמא. ופרקינן כיון דבטהור נמי איכא נסיובי דלא קיימן ליכא למיקם עליהו. השתא דאתית להכי, לגבינה נמי איכא דקאי ביני יטפי, כלומר הא דאמרן אי דקא בעי ליה לגבינה הכי נמי דשרי, לא היא, דהא איכא למיחש לצחצוחי חלב טמא דילמא קאי ביני יטפי. ולפיכך חלב הנמצא ביד גוי לעולם אין לו תקנה.
וכן חמאה הנמצאת בידו לעולם אסורה משום חשש חלב טמא דקאי בינה. והר"ם במז"ל (פ"ג ממא"ס הט"ו) כתב החמאה של גוים מקצת הגאונים אסרוה מפני צחצוחי חלב שישאר בה, שהרי הקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו, וכל חלב שלהן חוששין שמא ערב חלב טמא. ואין טעם דברים אלו מחוור בעיניי. וזה יצא לו לרב ז"ל מן העיקר שתלה בו כל טעם איסור הגבינה, שהוא ז"ל כתב (שם הי"ג) שאיסורו מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של נבילה והואיל ודבר האסור הוא שהעמידה הרי הכל אסור, וזה בשיטת תירוצו של הרב אבן מגש ז"ל שכתבנו למעלה, ולפיכך הוא ז"ל סבור שמן הדין היה לנו להתיר את החמאה שיש בה תערובת מעט חלב טמא מפני שבטל במיעוטו, ולא נאסרה החמאה אלא מפני שהקום של חלב טמא אינו מעורב בחמאה. ואין דרכו בדבר זה ישר ולא טעם איסורו מחוור. לפי שהגבינה הרבה טעמים נאמרו בה, ואחד מהם משום דאיכא דקאי ביני יטפי, ואע"פ שהוא דבר מועט, אין הולכין באיסורי גוים אלו בנתינת טעם, וכתירוצו של ה"ר אברהם אב ב"ד ז"ל שכתבנו למעלה. והוא העיקר. ולולי זה היה לנו להתיר את החמאה, שהטעם שכתב הרב ז"ל באיסור החמאה מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה שיבטל במיעוטו, אינו מחוור כלל, שהביטול ברוב דעלמא אינו מצד שהמיעוט מתערב בתוך הרוב, שהרי חיטים של תרומה או גרוגרות של תרומה שנפלו לתוך החולין אע"פ שזה בפני עצמו עומד וזה בפני עצמו עומד בטלים בשיעורן, שכל שאין אתה יכול לברור דבר מתוך דבר, אלו היית אוסר הרוב מפני המיעוט, נמצא שאין המיעוט בטל אלא בבלול לח כגון יין או שמן וכיוצא בזה אבל חתיכה בחתיכות לא. וגדולה מזו אמרו (תרומות פ"ד, מי"ב) בשתי קופות בשתי עיירות שמצטרפות ומעלות את האסור, כל שכן בקום שבחמאה שאי אתה יכול לברור אותו מתוך החמאה ולסלקו, ורוב כל האיסורין המתבטלין ברוב בטלין בכיוצא בזה. אלא שלא הלכו בדברים אלו אחר הרוב או אחר נתינת טעם כמו שאמרנו. עוד כתב הרב ז"ל (שם הט"ז) יראה לי שאם לקח חמאה מן הגוי ובשלה עד שהלכו צחצוחי החלב הרי זו מותרת, שאם תאמר שנתערבו עמה ונתבשל הכל בטלו במיעוטן. גם זה אינו מחוור כלל. תדע לך שהרי הקשו בגמרא חלב למאי ניחוש ליה, אי משום איערובי טהור קאים טמא לא קאים, ואמרינן אי דבעי ליה לגבינה הכי נמי, הכא במאי עסיקינן דבעי ליה לכמכא. ואסיקנא דאפילו בעי ליה לגבינה אסור, משום דאיכא דקאי ביני יטפי. ולומר דחלב שחלבו גוי אסור דקתני במתני' מילתא פסיקתא קתני, לא שנא בעי ליה לכמכא ולא שנא בעי ליה לגבינה ולא שנא בעי ליה לחמרא. ואם איתא, אי בעי ליה לגבינה או לחמאה לישתרי ויבשל עד שילכו צחצוחי חלב שבהם. אלא שכל זה מן העיקר שאמרנו, שבכל איסורי גוים כאלו הלכו בהן לחומרא. והר"א ב"ד ז"ל כתב עליו בהשגות במקום זה דבר זה אינו, שכל האסורין הנוהגין בגבינה נוהגין בחמאה, ומה שכתב שהלך האסור ונתמעט ונתבטל, כמה מכוער הדבר שנקנה מהם חשש אסור מפני בטולו ברוב. ע"כ.
ולעניין גבינה שגבנו אותה מבהמה ידועה ואחר כך נשחטה הבהמה ונמצאת טריפה, ואפילו גבן מששים בהמות ונמצאת אחת מהן טריפה, שאין חלב אותה טריפה בטלה בתוך השאר, אם ידוע שהיתה טריפה בזמן שחלבו ממנה, כולן אסורות. ולפיכך אם תוך שלשה ימים שגיבנו ממנה נשחטה הבהמה ונמצא שהוגלד פי המכה, בידוע שהיא שלשה ימים קודם שחיטה, דתניא בפרק אלו טריפות (נ', ב') ואיתה נמי בפרק המדיר (כתובות ע"ו, ב') מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, מצד אחד כשירה, משני צדדין פסולה; נמצא עליה קורט דם, בידוע שהיא קודם שחיטה, לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא לאחר שחיטה, הוגלד פי המכה בידוע שהיא שלשה ימים קודם שחיטה. אבל אם היה מסופק אם היתה טריפה בשעה שגבנו ממנה או לא, יש מרבותינו הצרפתים ז"ל שאסרו, דאע"ג דחזקה דאורייתא ובהמה זו בשעה שנוצרה בחזקת כשירה היתה, שהרי חיתה שנים עשר חודש, וכל שחיתה שנים עשר חודש כבר נודע לנו שבשעה שנולדה כשירה היתה, אפילו הכי לא אזלינן בכי הא בתר חזקה, דלא אזלינן בתר חזקה אלא בחזקה אלימתא שהיה לה זמן מבורר, כגון חזקת פנויה או חזקת נשואה, דבשעה שנולדה ודאי פנויה היתה, אי נמי כשנשאת עמדה בודאי בחזקת נשואה, אבל חזקת בהמה אינה כן, שלא היתה לה חזקת כשרות מבוררת מעולם, דבשעה שנולדה לא נודע אם היא כשירה או טריפה, אלא שלאחר שראינוה שחיתה שנים עשר חודש נודע לנו מתוך כך שבשעה שנולדה היתה כשירה, וכן בכל עת ועת נודע שלמפרע זה שנים עשר חודש היתה כשירה, וזו לא חזקה גמורה היא ואין אומרין בכי האי גוונא אזלינן בתר חזקה. ותדע לך מדאיבעיא לן בפרק קמא דחולין (י"א, א') מנא הא מילתא דאמור רבנן אזלינן בתר רובא, ואמר רבה בר רב שילא אתיא מפרה אדומה, דאמר רחמנא ושחט ושרף, מה שחיטתה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה, וליחוש שמא טריפה היא, אלא לאו שמע מינה דאזלינן בתר רובא; ואם איתא מאי קא מייתי ראיה מפרה, דילמא פרה לאו משום דאזלינן בתר רובא אלא משום דאזלינן בתר חזקה, דפרה בת שנתים, וקיימא לן דטריפה אינה חיה, והילכך כי חיתה שתי שנים איגלי מילתא בודאי שבשעה שנולדה כשירה הות, ואוקי פרה אחזקתה, אלא שמע מינה דחזקה כי האי שאין לה זמן מבורר אינה חזקה. ובשם רבינו שמשון בר' שמשון ז"ל אמרו שאין לאסור הגבינות מטעם זה, דאפילו תאמר שאין הולכין אחר חזקה יש לנו להתיר מכח הרוב, דרוב בהמות כשרות הן, וזו עכשיו היא שנטרפה, וכעניין שאמרו בעניין חזקה בכתובות פרק ראשון (י"ב, ב') גבי כונס את הבתולה ולא מצא לה בתולים, ובפרק המדיר (שם ע"ה, ב') גבי היו בה מומין. ולדעתו הסכים מורי הרב ז"ל, מדאמרינן (חולין ט', א') נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, ואמרינן עלה קמ"ל דאע"ג דאיתיליד בה ריעותא. ואע"ג דאיכא למימר דהתם שאני דריעותא בעלמא הוא שנולד בה, וגופה דבהמה לא איתרעאי בודאי, אבל כאן דודאי איתרעאי לה בהמה, דהשתא מיהא ודאי טריפה היא ודאי, אפילו הכי איכא למישמע מינה דאזלינן בתר חזקה הבאה מכח הרוב, דהתם משום דאזלינן בתר חזקה דאתיא מכח הרוב, שאין רוב בהמות טריפות, הוא דאזלינן בה לקולא ותלינן בזאב. ומיהו הני מילי בטרפות שאיפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה ממש נולד בה, אבל ודאי בטרפות סירכא או בטריפות אחרים שאי איפשר לתלותם בשעת שחיטה, בהא ודאי אסורין, דהא אי איפשר לך לומר בה העמידנה על חזקתה, דהא ודאי נפקא לה מחזקתה, ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי יצאתה מחזקתה, וכיון דודאי יצאתה מחזקתה ואין אתה יכול לברר מתי ולא לתלות בזמן ידוע, אוסרין אותה למפרע. וכעניין שאמרו בכתמים (נדה נ"ו, א') שהאשה טמאה משעת כיבוס, כיון שכתם זה יבש, ועל כרחך לא ראתה עכשיו אלא מכבר, ולא אמרינן העמד אשה על חזקתה ולא נחזיקנה בטמאה למפרע אלא בכדי שיוכל הכתם להתיבש, אלא אמרינן משעת הכיבוס ראתה. ואע"ג דלגבי מומין אמרו העמד אשה על חזקתה ובחזקת הבעל נולדו, אע"פ שהמומין הללו שנולדו בה הן מומין שאי איפשר שנולדו בה עכשיו ממש, התם הוא דמכל מקום ברשות הבעל נמצאו, ואין לנו להחזיקם מרשות לרשות, אלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו, כלומר ברשות זה נמצאו וברשות זה אנו מחזיקים שהיו. כך פירש רבינו ז"ל. וכן נמצא בהלכות גדולות שהבהמה שנמצאת טריפה אוסרין גבינות שנעשו ממנה למפרע. וכן היא בספר התרומה.
<h2>דף לח:</h2>
ולעניין כבשים שדרכן לתת לתוכן יין, שנינו בפרק אין מעמידין אלו דברים של גוים אסורין ואין אסורן אסור הנאה, כבשים שדרכן לתת לתוכן יין. ואמרינן עלה בגמ' אמר חזקיה לא שאנו אלא שדרכן, אבל בידוע אסור בהנאה. מאי שנא ממוריס לרבנן דשרו, התם לעבורי זוהמא הכא למתוקי טעמא. ור' יוחנן אמר בידוע נמי מותר. ומאי שנא ממוריס לר' מאיר דאסר בהנאה, התם אית ליה טעמא וממשא הכא ליכא לא טעמא ולא ממשא. וכתב הרב אלפסי ז"ל והילכתא כחזקיה דרביה דר' יוחנן הוא. ומכאן לנותן חומץ לתוך גריסין צוננין שמכשירן, שהוא אוסר את הכל בהנאה. וה"ר אברהם בר' דוד ז"ל כתב בפירושיו בסוף השוכר שבע"ז (ע"ד, א') דלחזקיה אפילו יין במים, כל שהן ראויין לשתייה בתורת יין מחמת היין ואפילו על ידי הדחק, אסור בהנאה, וכמו שאני כותב בשער חמישי של בית היין. ואינו מחוור, וכמו שכתבתי שם. ומורי ה"ר יונה ז"ל כתב דחזקיה אליבא דר' מאיר ורבנן דמתני' קאמר, דאינהו אית להו אפילו בסתם יינן יין ביין אסור כולו בהנאה, אבל אנן הא קיימא לן (שם) כרשב"ג בסתם יינן, דאפילו יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, וכל שכן יין לתוך כבשין. ואלא מיהו נפקא מפלוגתיהו דלחזקיה ימכרו כולן חוץ מדמי יין נסך שבהן, ולר' יוחנן אפילו בידוע כולן מותרין בהנאה. וזה נראה נכון ועיקר. ובין כך ובין כך כל שדרכן לתת לתוכן יין או חומץ אסורין באכילה.
<h2>דף לט:</h2>
ולעניין זיתים הנכבשין של גוים, שנינו בפרק אין מעמידין אלו דברים של גוים מותרין באכילה עלה של חלתית וזיתי גלוסטה מגולגלין. ר' יוסי אומר השלוחין אסורין. ואמרינן עלה בגמ' (מ', ב') זיתי גלוסטא מגולגלין פשיטא, לא צריכא דרפי טובא, מהו דתימא חמרא רמו בהו, קמ"ל הני מחמת משחא דנפיש בהו. ר' יוסי אומר השלוחין אסורין. היכי דמי שלוחין, אמר ר' אסי בר' חנינא כל שיאחזנו בידו וגרעינתו נשמטת. והלכה כתנא קמא דשארי בין הכי ובין הכי. והילכך זיתים הללו הכבושין שמוכרין הגוים מותרין לעולם. וכל שכן שהדבר ידוע עכשיו שאין נותנין בהן יין לעולם.
גוי שהיה חולב וישראל יושב בצד עדרו, אם אין דבר טמא בעדרו מותר אע"פ שאינו רואהו, ואם יש דבר טמא בעדרו וכשהוא חולב אין ישראל רואהו אסור, שמא עירב בו חלב טמא. ואפילו כן, אם רואה אותו כשהוא עומד אע"פ שאינו רואה אותו כשהוא יושב מותר, דתניא בפרק אין מעמידין ישראל יושב בצד עדרו של גוי וגוי חולב ומביא לו ואינו חושש. ואמרינן עלה היכי דמי, אי דאיכא דבר טמא בעדרו אמאי מותר, ואי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא. ואוקימנא בדאיכא דבר דבר טמא בעדרו, וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה, מהו דתימא כיון דאי יתיב לא חזי ליה אימא חולב ומייתי ליה, קמ"ל כיון דכי קאים חזי ליה אירתותי מירתת, סבר דילמא קאים חזי ליה ולא מערב.
